"לקח לי זמן להבין שהגוף שלי מתחיל לבגוד בי". במשך לפחות שלושה חודשים רצתי עשר פעמים ביום לשירותים. חשבתי שזה קורה, שזה יחלוף ושאין מה לעשות עניין- אני הרי ילדה בריאה, תמיד הייתי. אחרי כמה חודשים הבנתי שכנראה שקורה משהו קצת חריג. הלכנו אמא ואני יחד לרופאת הגסטרו של קופת החולים. "היא תגיד שזה כלום אמא. זה סתם נו, בטח תיתן אנטיביוטיקה או איזה קל-בטן ותשלח אותנו הביתה", כמה שטעיתי.
"אני ממליצה להתחיל בקולונוסקופיה, כדי שנוכל לשלול קרוהן או קוליטיס" אמרה הרופאה. מה קולונוסקופיה? זו בדיקה של זקנים! מה פתאום קרוהן?! ומה זה לעזאזל קוליטיס?!
"את דואגת?" אמא שאלה אותי "לא. מה יש לדאוג? נעשה את הבדיקה ונראה שזה כלום". הגוף שלי לא בוגד בי. אני ילדה בריאה!
כשהרופאה איבחנה קוליטיס לא קלטתי כלום. אולי כי עוד הייתי מטושטשת מהבדיקה, אולי כי לא רציתי לקלוט. איך יכול להיות שאני, ילדה שהייתה בריאה לגמרי כל חייה, נכנסת פתאום תחת הקטגוריה של "מחלה כרונית".
עברו כמעט שנתיים. מה לא עברתי בזמן הזה. שלוש קולונוסקופיות, בדיקת קפסולה אחת, לפחות ארבע בדיקות סיגמות, רפסאל, אימוראן, פנטסה, סטרואידים. התחלתי ללכת לפסיכולוגית, לרפלקסולוגית, עשיתי ספורט, שיניתי את התזונה.. כל אלו סיפקו לי הפוגות קצרות של כמה חודשים, אבל הקוליטיס סירב להעלם.
באחד המפגשים אצל הרופא המומחה בתל השומר, הוא הציע לנו לפנות ל"רופא סיני". לא סיני מסין נו, רופא שמתמחה ברפואה סינית. כשאמא זינקה על ההזדמנות הייתי בשוק. אמא שלי הכי מדהימה שיש, אבל היא קצת שמרנית. מבחינתה כל הרפואה האלטרנטיבית מורכבת משרלטנים שרוקדים במעגלים, משמיעים קולות מוזרים ופותחים צ'אקרות. מאז שאובחנתי עם קוליטיס היא מוכנה לנסות הכל, לפעמים זה מרגיש כאילו היא זו שחולה ולא אני. "מה אכפת לך, ננסה. מקסימום לא יעזור אז נפסיק" היא אמרה. אני חושבת שהעובדה שהרופא ה"אמיתי" הוא זה ששלח אותנו לרופא הזה, והידיעה שהם עובדים יחד על המחקר שלהם עזרה לאמא להירגע ולהרגיש בטוחה יותר. גם לי.
מאז כבר עברו כמה חודשים, הרופא רשם כורכומין וQD ובאורח פלא תוך שבועות בודדים המצב חזר לשגרה. מאז שהתחלתי את הטיפול התחושה היא שאני עטופה מכל הכיוונים. שאם הקוליטיס ירצה לחזור שוב הוא יתקל ביותר מחסומים, מיותר חזיתות.
העובדה שרק בנס הגעתי לרופא הזה הזויה בעיניי, כלומר- אם זה אשכרה עובד, למה לא כולם עושים את זה?
אני חושבת שעדיין קיימת סטיגמה לגבי הרפואה האלטרנטיבית והאנשים העוסקים בה. אני חושבת שכמו שאמא שלי חשבה שכולם שרלטנים, כך חושבים גם רוב האנשים. מודה שגם אני חשבתי כך. מודה שאני עדיין חושבת את זה לפעמים על חלק מהאנשים בתחום. אני חושבת שחשוב להכניס את הרפואה האלטרנטיבית כנדבך נוסף בטיפול במטופלים עם מחלות כרוניות בפרט, אך גם במטופלים בכלל. אין לי ספק שגוף ונפש מחוברים, הרגשתי זאת על בשרי. אי אפשר להתעלם מהנפש ולטפל רק בסימפטומים, צריך מערכת שלמה של אנשים, שעובדים יחד וסומכים אחד על השני, כדי להעניק לאנשים טיפול מלא ונכון. צריך שיותר רופאים "אמיתיים" יבינו את החשיבות של שיתוף הפעולה שלהם עם הרפואה האלטרנטיבית, גם כדי להנגיש זאת לציבור שפחות מכיר ויודע וגם כדי באמת לספק לאנשים את הטיפול שהם ראויים לו.
אני חושבת שלא מספיק לצעוק "היי! הטיפול הזה עובד" צריך לחשוב קצת שיווקית, לראות איך מנגישים את העניין לאנשים שעדיין חושבים שמדובר בממבו ג'מבו, קוסמים ומכשפות. אני מקווה שעוד כמה שנים יהיו יותר רופאים שיעבדו יחד, שיותר אנשים יחשפו למה שאני נחשפתי אליו בעיקר בזכות גורל או מזל. כשמדובר בבריאותם וחייהם של אנשים, לא הוגן להשאיר את הסיכוי לקבלת טיפול ראוי והוגן בידי המזל.
